Ordering Early Modern Marriage

Scholar: Elisheva Baumgarten Year: 2006

מנהג הנישואין

רכ"ז על הרוב מניחין הקנס בבית הרב ותכף אחרי שנשבר הקדירה בקנס [ונעשה ק"ס מן הצדדי'] הולכין האנשים אשר שם לבית החתן ואומרים לו: מזל טוב. ואם ירצו הולכין גם לבית הכלה לומר לה מ"ט. ואם הכלה מוליכת עמה נשים שכינות וקרובות לבית החתן ואומרי' לחתן: מ"ט. והמנהג שאבי החתן והכלה מחלקין לעקו"ך אחר הקנס לס"ת וחייב ליתן חצי זהו' להקדש כנגד זה, ונותן יין שרף לבחורי' ושולח יין שרף לאיזו ב"ב קרובי' ושכני' רב חזן ושמש ולמי שירצה. ובל"ג בעומר וחמשה עשר מחוייב לתת לבחורי' מתנה הנקראת פורטי"ל.[1]

החתן והכלה אין הולכין על הקברות תקופה לפני החתונה ותקופה לאחר החתונה אם לא שמת להן מת שצריכין לנהוג אבילות. והכלה אינה לובשת שטורץ[2] שנה תמימה לאחר החופה כדלקמן בסי' רנ"ב.

שבעה ימים קודם הנשואין, הכלה לובשת לבני' וקוראין אליה בתולת לסעוד עמה, וקורין לסעודה ההיא זופא מול.[3] והכלה לובשת בגדי שבת וגילד"י הויפ"א,[4] עד יום החתונה. ואינה יוצאת מיום ההוא והלאה מביתה, עד שבת שפינהולץ, ועד יום הסבלונות. ובימים האילו הבתולות נכנסות לבית הכלה ושמחין עמה ומשחקין אצלה [בקרטי"ן).[5]

שפינהולץ הוא בשבת הסמוך לפני החתונה, לבחור ולבתולה. ביום ו' סמוך למנחה החתן לובש שבת-סרביל ר"ל זייט"י מנטיל ומטרון[6] ובא לב"ה. החזן מנגן מלכותך השכיבנו כי שומרינו בניגוני' מיוחדי' לשפינהולץ.

אחר סעודת ערבית השמש קורא דרך הרחוב, למטה למעלה: צו דער שפינהולץ. וכל הקהל, איש ואשתו באין בסרבלי שבת לבית החתן. גם אבי החתן והכלה מלובשים שבת-סרבל ועומדים על כך כל אחד בביתו לפני שלחנו, ונותנין לשתות להנכנסי'. והחתן יושב בראש שלחנו, ושלחנו מעוטר ומקושט בכלים נאים, לפי כבודו, ובפירות ובמיני מתוקי' מאבקת רוכל, כגון צוקר וכה"ג. וכל הבאים שמה יושבין סביבת שלחנו זמן מועט, ושותין יין, ושמחים עם החתן עד יבואו אחרי'. ואז כת ראשונה הולכין לדרכם, והבאים יושבין בשלחן זמן מועט כנ"ל, וגם המה הולכין משבאו עוד כת שלישי'. וכן לעולם. ובסוף כולם הבחורי' באין ויושבין אצל החתן בשלחנו, ושמחין עמו ושותין לכבודו. והנשים הולכין עם בעליהן. ובחוץ סמוך לפתח הבית, עומדת אם החתן, או הבעלת בית, אם אין אמו שם, והקרובותף ומחלקין לעקוך לכל איש ואשה היוצאין.

וכן הולכין הכתות כולם אח"כ ג"כ לבית הכלה. גם הכלה יושבת שם בראש שלחנה מקושטת בבגדי' נאים לפי כבודה, ושפי"ל וקלענק"י על ראשה. והשלחן מעוטר ומקושט כמו שלחן של החתן. ובשלחן סביב סביב יושבין בתולות מקושטות בבגדי' נאים, ויושבין שמה בצניעות גדול, ואין אוכלין ואין שותין. והאנשים והנשים הבאים שמה עומדין אחורי השלחן ורואין השלחן וכליו והכלה ואבי הכלה מכבד להנכנסי', ונותן להם יין לשתות. וביציאתם, גם אם הכלה, או הבעלת הבית, והקרובת, מחלקיןגם המה לעקוך, כמו אצל החתן.

אלמן שנושא בתולה ובחור שנושא אלמנה, הבחור והבתולה עושין שפינהולץ, ככל הנ"ל וכן למחר ביום השבת עושין שפינהולץ, כנזכר מעבר לדף, אבל האלמן והאלמנה אינו עושה שפינהולץ. גם האלמן אינו הולך במלבושי' חדשים אן במטרון, לב"ה בליל שבת ולא ביום השבת. רק האלמנה הכלה בשחרי' שבת שפינהולץ, לובשת עטיפה שלה, שקורין שטורי"ץ. אותו שטורי"ץ לובשת איב"ר דע"ן פויש"ט[7] ותו לא.

שחרית השבת שפינהול"ץ החתן בא לב"ה, כדאתמול, במטרון ובסרבל של שבת. אין קורין לחתן לס"ת בשבת שחרית בשפינהולץ.

למוסף החזן מנגן יהא שלמא ועושה שלום בקדיש האחרון בניגון חתן וכלה אחר אין כאלהינ' הבחורי' והנערים הולכים עם החתן לביתו, ושותין אצלו יין שרף ואוכלין לעקוך. אחר סעודת שחרית בשבת הנער של שמש קורא צו דער שפינהולץ, כדאתמול. אז הנשים באין והרבני' אשת האב ב"ד בראשם, לבית הכלה, ויושבין הכלה על כסא, ולובשין לה מלבושים נשים שקורין רעקלי,[8] ומשוררת זמר ושיר של חתן וכלה. ואח"כ חוזרין ופושטין מלבוש רעקלי מעליה ולובשין לה סרבל שבת של נשים. והכלה הולכת ראשונה, עם שתי נערותיה מימינה ומשמאלה, וכל הבתולות אחריהן, והליצנים[9] לפניהם על כלי זמרי' ומזמרים מבית הכלה עד על הברייט הויז.[10] והכלה הולכת כך בסרבל של שבת ובשפיל וקלענק"י עד בואה על הברייט הויז ושמה פושטת הסרביל. והכלה מחנגת[11] שם, עם נערותיה והבתולת, גם אם החתן והכלה והנשים הקרובות לחתן ולכלה באים לאותו חינגא ומחנגים ושמחי' שם. ואח"כ הבחורי' באין לבית החתן, ומוליכין אותו לאותו חינגא ומחנגים גם המה שם ושמחין שם. גם אבי החתן ואבי הכלה וקצת מבעלי בתי' הקרובים לחתן ולכלה, באים לאותו חינגא, ורואים בשמחה ההיא. והרשות בידם אם ירצו יחנגו גם המה שם. ואבי החתן והכלה מביאים שם יין, ומכבדין לב"ב לשתות שמה. והבעלי בתי' באים באחרונה, וחוזרין ויוצאין בראשונה. והבחורי' עם החתן, זמן מועט אחריהם והכלה עם כל הבתולות באחרונה, והליצני' לפניהם.

למנחה, החתן בא לב"ה כמו בשחרי' עם מלבושי' נאי' והמטרון בראשו, ועם סרבל של שבת. וחיוב הוא לקרא לחתן לס"ת. ובבואו על המגדל, פני הס"ת טרם מברך ברכת התורה, הופך המטרון ולובש דרך צווארו כאבל. וכן הוא עומד שם, עד אחר המי שברך. וטרם ירידתו מהמגדל חוזר ולובש המטרון כדרכה, וחוזר על מקומו בב"ה. ותכף אחר הקדושה, החתן יוצא מב"ה והבחורים הולכין אחריו עמו לביתו לכבודו. ואומרין צו"ץ.

תכף ביציאת ב"ה, אחר מנחה, השמש קורא הקרואי' לשפינהולץ, ב"ב ובחורי' ובתולות, כמו שירצה אבי החתן והכלה, ואין מזמנין נשים בסעודה זו. הב"ב והבחורי' סועדים עם החתן בביתו, והבתולת עם הכלה בביתה ואוכלין ושותין ושמחין.

רכ"ח ביום א' והלאה, בשבוע שבו החתונה, החתן והכלה הולכין בבגדי שבת אבל לא בשבת-סרבל ולא במטרון.

רכ"ט רוב החתונת של בחור ובתולה היא ביום רביעי. בליל ב', דהיינו בתחלת ליל ג' עושין משתה ושמחה וסעודה ההיא נקראת: ר' מאני"ס מו"ל.[12] ונוהגים לקרא לסעודה ההיא קרובי חתן וכלה ואיזו חשובי', תו לא.

ר"ל יום ג' הוא יום הסבלונות. שחרית בא החתן עם שבת-סרבל דהיינו זייט"י מנטי"ל. בצהרי' החתן קורא בחורי' ונערי', והכלה בתולת, והשמש קורא אותן מתוך הצעטיל. הבחורי' והנערים אוכלים בבית החתן עם החתן, והבתולות אצל הכלה. ונוהגין לאכול מאכלי חלב ודגי' ותו לא. וממהרין בסעודה ההיא, ליותר ארוך שעה אחת וקורין לסעודה ההיא מיל"ך מו"ל.[13] ואין קורין לאותה סעודה לא אנשי' ולא נשים הנשואין.

ואח"כ תכף הכלה הולכת עם סרבל של שבת ועם שפיל וקלענקי כמו לעיל בשפינהולץ, בסי' רכ"ז, והליצני' לפניה והבתולה אחרי', הכל כדלעיל, ומחנגי' שם על הברייט הויז. והבחורי' אח"כ, עם החתן, בסרבל של שבת ובמטרון, על הברייט הויז, ומחנגי' ושמחי' שם, עד סמוך למנחה. החתן מקדים לחזור לביתו עם הבחורי', וזמן מועט אח"כ גם הכלה עם בתולת חוזרת לביתה, והליצני' לפניה.

ושם בביתה יושבת בראש שולחנה, והבתולת סביבה, סביב השלחן, ועל השלחן לא כלום, רק מפה נאה פרוסה לכבודה. ואבי החתן מביא הסבלונות לאב ב"ד, והשמש קורא לסבלונות מתוך הצעטיל, למי שירצו אבי החתן והכלה. וכל הקרואי' גם המה באו לבית האב ב"ד. והרב יוצא מביתו עם הסבלונות, וכך מגולה מוליכו לבית הכלה. הרב נכנס ראשון ואחריו אבי החתן ואבי הכלה, ואח"כ כל הקרואי' והחשוב חשוב קודם. ואז הרב מניח הסבלונות על השלחן, נגד פני הכלה, ואמר זאת תהי מתנה לך מן החתן אחרי החופה ואילך. והבתולו', היושבין בשני צדה הכלה, לוקחין הסבלונות ולובשין לכלה. ואח"כ הרב יוצא וחוזר לביתו, וכן כל הבאי' שם חוזרין לבתיהם, גם הבתולת חוזרין לבתיהן.

וסמוך למנחה, טרם שקורא השמש לב"ה קורא דרך הרחוב, מלמטה למעלה די"א כלה צו"ם בא"ד ויר"ן. ואז הכלה הולכת בשפיל וקלענקי ובשבת סרביל. ושתי נשים במלבושי י"ט ושבת סרבל בימינה ובשמאלה, ואחריה כמה נשים ובתולות, והליצני' לפניה, ומוליכין אותה עד אל בית המרחץ. וכשיוצאין מב"ה חוזרת הכלה עם שתי' הנשים בצדה, ועם הנשים והבתולות והליצני' לפניה. ועל ראש הכלה צעיף שקורין: טיקי שלייאר,[14] ועל הצעיף שפיל אחד, משאפיל וקלענקי. והכלה יורדת לטהרתה באותה לילה אם ראויה לטבול ולא ביום.

למנחה החתן בא לב"ה בשבת סרבל ובמטרון, וכשמגיע החזן לתחנון, החתן יוצא, ויושב שם בחצר הכנסת, עד שיסיימו החזן והקהל התחנון, ותכף כשמתחיל החזן הקדיש חוזר ובא לב"ה. בפריילפט, ואז הנשואין בשבת אז ביום ד' וביום ה' שלפני הנשואין החתן יוצא מב"ה למנחה, בעת שאומרי' התחנון.

אחרי שיוצאין מב"ה, השמש, מתוך הצעטיל, קורא להקרואי' לסעודת הסבלונות, אנשים ונשים בחורי' ובתולת. הרב ואבי החתן והכלה ורוב הקרואין הולכין ועומדין פתח בית החתן. והחתן יוצא עם סרבל של שבת ומטרון ולפניו הכלי זמרי' והולך ראשונה, ואחריו הרב וכל הקרואי' ומוליכין אותו כך לבית המשתה. ומנהג להושיב הכלה, עם הבתולות, באותו חדר שהחתן מיסב שם עם קרואיו ואם אפשר יהיה פני החתן נגד פני הכלה. אבל הנשים יושבין בחדר אחר, לא באותו חדר חתן שהחתן מיסב. החתן יושב במטרון וסרבל של שבת, עד זמן מועט אחר המוציא, ואז אם ירצה לפשוט המטרון ולשים המצנפת בראשו הרשות בידו, עד קודם שמביאין לו סבלונות מהכלה, כדלקמן, אז חוזר ללבוש המטרון. ואינו רשאי לאכול, או לשתות, עד אחר שקיבל סבלונות ששלח לו הכלה.

וכך מנהג סבלונות ששלח הכלה. אוכלין ב' או ג' תבשילין, ואח"כ אבי הכלה מביא הסבלונות להרב. ואז החתן חוזר ולובש המטרון, והרב לוקחו, ורואה אותו, ונותנו אח"כ לאיזו מסובין החשובין ורואין גם המה. ומניחו על השלחן, ואומר אל החתן: זאת תהי' לך מתנה מן הכלה אחרי החופה. והיושבי' משני צידי החתן משמאלו ומימינו, חוגרין הסבלונות לחתן [על מתניו]. ואז רשאי החתן לאכול ולשתות ולשמוח. ואם ירצה, מסיר אח"כ המטרון ומשים המצנפת בראשו, עד ברכת המזון, ואז חוזר ולובש המטרון.

והחתן והכלה לובשין הסבלונות כל יום ויום, עד מוצאי שבת עך שענ"ק וויי"ן.

החתן לובש המטרון, ומברכין ברכת המזון, ומנגנים ואומרין נודה לשמך, ואח"כ ברכת המזון. ואין מושיבין הכלה בשלחן בברכת המזון ונודה לשמך.

אחר ברכת המזון מביאין החתן תחת הברייט הויז, אל החינגא, כי כבר הכלה והבתולות שם, כי המה באין שם קודם ברכת המזון. והולכין עם החתן כמעט כל הקרואים, ומזמרים יגדל בעת הילוכם, והסרבי"ר[15] לפניהם עם אבוקות, ושם מחנגי' ושמחי' זמן מה. ואח"כ מביאין הכלה לחתן, ולכל איש את אשתו, ומחנגין ומרקדין ושמחין שם שמחה גדולה, והולכין אח"כ לבתיהן לשלום.

רל"א ביום ד' והוא יום החופה, שחרית, טרם שדופק השמש לב"ה, פותח הברייט הויז, ופותח פתח קטן של ב"ה והוא נקרא: פתח החתן. והשמש קורא בעת דופקו, בקול רם: צו דער מאיי"ן צו דער מאיי"ן. וקורא כן שתי פעמי', בכל פעם שקורא. לאלמנה אין קורין ואין באין צ"ו דער מאיי"ן, אבל לבתולה קורין ובאין אף אם נשאת לאלמן.

וכך מנהג המאיין החתן לובש המטרון דרך צווארו כאבל. החתן הולך ראשון, ואחריו הרב, וכל הקהל לפניהם. כלי זמרי' גם משרתיו ובני ביתו של החתן, הולכין לפניהם ואבוקות בידם. ומדליקין האבוקות אף בימי הקיץ, כי לא לבד להאיר מדליקין רק העיקר לשמוח חתן וכלה. והולכין ובאין עד תחת הבריי"ט הוי"ז. והחתן יושב על המעלה המיוחדת לישב שם חתן וכלה, והרב והקהל עומדים שם.

והכלי זמרי' והאבוקות הולכין לבית הכלה, ומביאין גם הכלה כמו שהביאו לחתן [הכלה לובשת טרם שהולכת צ"ו דע"ר מיי"ן, תכריכין שלה על בגדיה, וקורזי"ן[16] על ראשה, והינומה על פניה, וכן הולכת כל יום החתונה]. ומנהג לכבד שתי נשים ההולכין בצדי הכלה להביאה תחת הברייט הויז, או אם החתן והכלה מביאין אותה. ושתי הנשים האלה הולכות מקושטין בבגדי יו"ט, ומביאין הכלה עד פתח הברייט הויז.

ואז הרב הולך אל החתן, למקום שיושב שם ואוחזו בידו, ומוליכו אל הכלה לפתח הברייט הויז והחתן אוחז הכלה בידו, והרב עדיין אוחז ביד החתן, ומוליכן עד המעלה שמוכן לישיבת החתן והכלה, הנ"ל. ושתי הנשים שמוליכו' את הכלה גם באין ויושבין לצד חתן וכלה ועומדין תכף ולוקחין הכלה עמם, ומוליכה לביתה. הנשים עם הכלה יוצאין ראשונה, ואח"כ גם החתן הולך, ובא לב"ה דרך פתח קטן, שקורין: פתח החתן, והנערי' קטני' הולכין עמו, ודוחפין אותו לכנס בפתח קטן של חתן ואח"כ הרב והב"ב.

ובעת שמוליך הרב החתן עם הכלה, תחת הבריי"ט הוי"ז, אל המעלה שיושבין שמה, דרך הילוכן זורקין על החתן וכלה חיטין, ואומרין להם בעת הזריקה: פרו ורבו. והחטין ההמה, מנהג שאבי החתן והכלה מביאין אותם בידם בקערה קטן.

מושיבין החתן בראש ב"ה, במקום המיוחד לכל חתן לישב עליו בעת המיי"ן, ומעמידין שטענטיר לפניו ומדליקין י"ב נרות של שעוה על אותו שטענטיר שלפניו. קרובי' של חתן וכלה באין צו דער מייאן לב"ה בסרבל של שבת. החתן יושב על מקומו, ואינו עומד אפי' בעת שאומרין קדי' וברכו, ואינו מתפלל כלל וכלל. וכשהחזן מגיע לקדושה, החתן עומד ומתעטף בטלית, אבל אינו מניח תפילין ואינו מתפלל, ובסיום הקדושה חוזר ויושב. ואלמון שנושא אלמנה מנהגו כן בב"ה, שיושב על מקום החתן, ומדליקין לו י"ב נירות, אבל חייב הוא להתפלל ולהניח תפילין, כשאר כל אדם.

וא"א תחינה ולא למנצח. ואם הוא ביום ב"ה, אומרי' אל ארך אפיים בניגון יפה, וחוייב הוא לקרא לחתן לס"ת. חתונה בתענית ציבור, אומרים סליחות וגם וידוי, תחינות ולא למנצח.

מנהג שהחתן והכלה, בין שהוא בחור ובתולה ובין שהוא אלמן שנושא אלמנה, מתענין ביום החופה אף אם הוא בר"ח וביום שאין אומרי' בו תחנון.

בצהרים הבחורי' גם המה הולכין לחינגא. והחתן אם ירצה לילך עמם הרשות בידו. ואם ירצה, ילך אל הליפרונג[17] שלו, אף אם אביו שם.

אבי החתן והכלה קוראין ע"י השמש למי שירצו לבא לבית הרב אל הליפרונג, ואולכין ושותין שם ומקצרין בסעודה ההיא, וממהרין עם הליפרונג. אבי החתן פורס נדונית החתן ראשונה, ואח"כ אבי הכלה. מאחר שלית כתובה דלא רמי' ביה תיגרא, ע"כ המה אצל הרב, והרב והשושביני' אשר שמה יפשרו ביניהן. ואח"כ מאספין הנדוניא לכיס, ומחתמין אותו בחותם, ונותנין אותו לשליש הנאמן וממוצע לחתן. ורגילין להניחו ביד הרב.

ואח"כ קורא השמש: דיא כלה ולעכט"י גי"ן ואז הרבני', אשת הרב, בא ראשונה לבית הכלה, ומתחיל במצוה זו לקלעה. וכך המנהג. כל הנשים באין בסרבלי', הקרובי' בסרבל של שבת והאחרות בסרבל של חול, והכלה יושבת על כסא ועל חיקה קערה גדולה, ושמה מכבדין לכלה, הקרובי', ומי שירצה, מה שירצה, זה טבעת וזה כף כסף וזה צעיף וזה מטבע וזה כך וכך מעות וכה"ג כולם. וזורקין הכל אל אותה קערה, והכל נכתבין בצעטיל, וכל זה בשעת הקליעה. גם הנשים מזמרין, באותו קליעה, זמרי' הנעשים לכבוד חתן וכלה.

ואח"כ קורא השמש לשני תיירני', עבדי טלבורגר. והשמש קורא, משער העליון לתחתון, בזה הלשון: צ"ו דע"ר ברכה. ואז הרב בא פני פתח בית החתן, וכל הקהל אחריו, והחתן יוצא ובא במטרון דרך צווארו, כמנהג אבל, ובשבת-סרבל, ותיירן א' לפניו, וכלי זמר לפניו, והרב אחריו ואחריו כל הקהל, תחת הברייט הויז וקרובי החתן והכלה בשבת סרבל. ואז החתן יושב על המעלה, המוכן לישיבתו, במקום שישב בשחר צ"ו דער מאיי"ן. ואח"כ הנשים מביאין הכלה ותיירן השני לפניה, וכלי זמר ובפתח הברייטהויז עומדת.

והרב תופס הכלה בבגדיה, עד המקום המיוחד לקדושין, ומעמיד החתן אצלה, הכלה לימין והחתן לשמאלה, ופניהם לדרום ואחוריהן לצפון. ואם הכלה והחתן מוליכין הכלה מביתה לתחת הברייט הויז, ואם אין שם אמם מכבדים שתי נשים. והנשים מלובשין בבגדי י"ט. ושתי הנשים עומדין בעת הקדושין סמוכין לחתן ולכלה, גם כל הנשים עומדין בקרוב להן, תחת הברייט הויז. בעת הקדושין נוטלין הציפי"ל מן המטרון שבראש החתן, ומשימה על ראש הכלה. ואם הכלה איננה טהורה מסירין הציפי"ל מראש הכלה תכף אחר הקדושין, ואחת מן הנשים עומדת בין חתן וכלה ומבדיל ביניהן.

השמש מביא עמו טלית [וכתובה] ושני צנצנת מליאי' יין, ונותן הטלית לאב ב"ד המסדר הקדושין. הרב לובשו ואח"כ נותן לו השמש צנצנת אחד, והרב מברך עליו ברכת בורא פרי הגפן וברכת ארוסין, ופניו של המברך למזרח. השמש לוקח הצנצנת מיד הרב ונותן לשתות ברכה לחתן, ונותן הצנצנת לחד מן הנשים והיא נותנת לכלה לשתות, ומחזירה אח"כ הצנצנת ליד השמש.

אח"כ אומר הרב לשמש לקרא לפלוני ופלוני, להיות עדי קדושין, והשמש קוראם בק"ר בשמותם. ונוהגין לקרוא קצת חשובי' לעדי קדושין. ועדי קדושין לבד ועידי כתובה ושטרות לבד, כי עדי כתובה ושטרות המה שני בחורים. הרב אומר לעדי הקדושין: ראו טבעת קדושין זה אם הוא שוה פרוטה, ואם אמרו הן, אז הרב אומר להן: ראו בקידושין. ואז הרב אומר לחתן אמור הרי את מקודשת (לי) בטבעת זו כדת משה וישראל, מלה אחר מלה, והחתן אומר אחריו, רק מלת לי אומר החתן לבד, ולא הרב. וכשאומר: לי, יתחוב החתן הטבעת באצבע הסמוך לאגודל של הכלה ביד ימינה.

ואח"כ קורא השמש לשני בחורי', להיותן עדים על כתובה והשטרות, והרב קורא הכתובה בק"ר. ויקבלו הבחורי' קניין סודר מן החתן והכלה והצדדין, וכל הקנייני' הצריכי'.

ואח"כ אבי החתן או קרובו מברך. וכך מנהגו, הרב פושט הטלית ונותן לו והוא מתעטף ומברך על הצנצנת השני ברכת בפ"ה, ומתחיל בשבע ברכות עד סוף שמח תשמח ומסיים חתן וכלה. ואין נותנין אחריו לשתות ברכה לחתן ולכלה. ופושט הטלית, ונותן לאבי הכלה או לקרובה והוא מברך להלן, ומתחיל במקום שפסק הראשון, דהיינו בברכת אשר ברא ששון וכו' עד סוף שבע ברכות, ומסיים: חתן עם הכלה. ואז השמש נותן לשתות ברכה לחתן והאשה נותנת לכלה, כדלעיל. והשמש מקרא בקול נמוך השבע ברכות עם המברך, כדי להקרותו, פן יהיה המברך אינו בקי, ויטעה ויתבייש. וגם אם יש מי שבקי, ואפי' עם הרב בברכת אירוסין מקרא השמש בקול נמוך, כדי שלא לבייש מי שאינו בקי.

אח"כ מסיר החתן המטרון, ומשימו על ראשו כדרכו. והשמש נותן ביד החתן הצנצנת של ברכת אירוסין, והחתן זורקו לראש האבן בצורת ראש ארי', אשר שם תחת הברייט הויז, ושוברו שם.

ואח"כ תכף הופך המטרון ולובשו דרך צווארו כאבל. ויושבין החתן והכלה על המעלה המיוחד לישיבת חתן וכלה, ושני הנשים המוליכין תחת החופה בצד הכלה. ואם הכלה אינה טהורה, אחת יושבת בין חתן וכלה, להבדיל ביניהם.

ועומדין תכף, ותכף ממהרין את החתן דרך שמחה, לביתו, או לבית הכלה. החתן ראשון ואח"כ הכלה.

ויושבין בשלחן, גם מי שירצה לישב בשלחן ההוא, מיסב. ומביאין לחם שלם, החתן מברך ברכת המוציא, ונותן לכלה ברכת, ולכל המסובין ומביאין יין, ומברכים בפ"ה ושותין [יין]. ושתי הנשים המוליכין הכלה, יושבין בצד הכלה. ואם היא אינה טהורה, אשה אחת משתיהן יושבת בין החתן והכלה, להבדיל ביניהן. ואח"כ בא חד ממשרתיו, ובידו קערה, ובתוכה תרנגולת מבושלת. ואומר לחתן אם ירצה לפדות התרנגולת, והחתן אומר: הן. ומשים הקערה עם התרנגולת על השלחן, ותכף מניחין התרנגולת לפני החתן, והחתן חותך ממנה ירך אחד, ומחזירה לקערה, ואז התרנגולת הפקר וכל הקודם לחוטפה זכה. ואח"כ מברכין שבע ברכות וברכת המזון. ואח"כ מיחדין חתן וכלה לחדר אחד, ואוכלים שם יחד, ואין שם עמהן רק אחד מהקרובי' .

ואח"כ קורא השמש לקרואים מתוך הצעטיל, כדאתמול, ובאין לבית החתונה, ואוכלין ושותין ושמחין. מנהג החתן לדרוש באותה סעודה. וקודם הדרשה, השמש הולך משלחן לשלחן, לכל הקרואים ולכל המסובין, גובה מהן צדקה, ומביא הצדקה ההיא לחתן, והחתן משימה בכיס מיוחד, ומחלקין לעניי'. ואח"כ מביאין הצלי, והחתן דורש ואין מושיבים הכלה בשלחן בעת הדרשה. ואבי החתן והכלה באין ומכבדין את החתן במתנה וקורין למתנה ההיא: דרש וינגרלי"ן. ואחר הדרשה באין המסובין, ועושין פשרה עם החתן, בעבור הנו"ט ויין. בעת ברכת המזון באותה סעודה, מושיבין הכלה נגד פני החתן, ושתי בתולות בשני צידיה, ומברכים שבע ברכות וברכת המזון.

אח"כ לוקחין הנשים הכלה. לפעמי' מוליכין אותה תחת הברייט הויז, ולפעמי' מחנגים שמה בבית החתנות. ומחנגים עמה דרך שמחה, ומסירין ממנה בעת החינוג ובתוך החינוג, ההינומה והתכריכין שעל לבושה. ואח"כ מושיבין החתן והכלה ספסל אחד, ומזמרין לפניהם זמר של חתן וכלה.

ואח"כ לוקרין הנשים את הכלה, ומוליכין אותה לישן ומשכיבין אותה במטה מוצעת. ואם הכלה מחלקת צוק"ר, לכל הנשים, בעת שמשכיבין אותה. ואח"כ האנשים והבחורי' מוליכין את החתן לישן, והולכין עמו עד לפני פתח החדרה, ומשוררים יגדל. ומעכבין אותו לכנס לחדרף עד שיחלק להם צוקר, או החתן עצמו, או אם החתן בשביל החתן, ואח"כ החתן בא החדרה. ואם הכלה איננה טהורה, משכיבין אצל החתן קטן, וקטנה אצל הכלה, ואין מייחדין אותן, אפי' ביום אם אין עמהן קטן או קטנה. ואז כל אחד הולך לביתו לשלום.

רל"ב בליל ה', לילה שאחרי החופה, עושין משתה ושמחה, והיא הנקראת: קרובים מו"ל. וקוראים קרובי' ושכני' וסרביר, ותו לא.

רל"ג בליל ו', כניסת השבת, שאחרי החופה, מנהג שקרוב, של החתן או הכלה עושה משתה ושמחה לחתן ולכלה ומשמח עמהן. ובעת שבאין לבית הכנסת בכניסת השבת, גם הכלה הולכת לב"ה, עם שפי"ל וקלענק"י וסרבל של שבת, והיא פעם הראשון שהולכת לב"ה.

רל"ד שבת שחרית, קורין לאותו שבת שבת שענ"ק וויי"ן,[18] חיוב הוא לקרא לחתן לשלישי, ועושין לו ב' משברך, חד לנדר [לטרא שעוה למאור, וא' לכבוד משפחתו].

הכלה באה לב"ה קודם ברכו, וצעיף שקורין: טיקי שלייאר, על ראשה. ומיום ההוא והלאה אינה זז השלייאר מעל ראשה, עד יום מותה, אינה רשאי לגלות שערה נגד הבריות. כשמוציאין הס"ת, הנשים הולכין עם הכלה לביתה, ומשימין צעיף חשוב, מי"ט גפלינדר"ט אי"ן דע"ר שטיר"ן,[19] על ראשה. ומוליכין אותה פעם שנית לב"ה, קודם שמכניסין הס"ת להיכל. ואם הכלה מכבד הנשים, בעת שמשימין הצעיף על ראש הכלה, עם יין שרף.

ואח"כ ביציאת ב"ה, [מוליכין הכלה אל כל היולדות בקהילה, לאמר להן: מזל טוב, ואח"כ חוזרת לביתה] החתן והכלה באין לביתם. ובסעודת שבת שחרית, החתן והכלה יושבין זה בצד זה, אם היא טהורה, וכל מי שירצה בכל הקהל שולח להם כוס של יין או יין שרף, וקורין אותו: שענק וויין. ואחר הסעודה מחנגים עם הכלה על הברייט הויז, או בביתה, ומשמחין אותם.

לסעודה שלישית, אחר מנחה, עושין משתה ושמחה. ומנהג לקרא לקרובי' ולשכני' וסרבי"ר, ומי שירצה.

ובאותה לילה, שהיא ליל מוצאי שבת, החתן בועל בעילת מצוה, ופורש.

ולילה שאחרי בעילת מצוה, קונה החתן דגים, ועושה סעודה, וקורא קרוביו ומחותניו, ומי שירצה, והיא לראיי' שהיתה בתולה, כמו וראשה פרועה. וקורין לסעודה ההיא: וי"ש מול.[20]

רל"ה נשואי אלמן ואלמנה, אין כלי זמר, ואין שם סבלונות, ואין שם מאיי"ן. ולוקחין מקידה של חרס, במקום הצנצנת בברכת האירוסין וזורק ומשבר אותו על הארץ.

בריילפט

בריילפט הוא שבת שיש בו נשואין אז בשבת שחרית, כשמגיעין בנשמת למי ידמה לך, שותק המנגן, ואז הרב יוצא מב"ה, והקהל אחריו, ובאין לפני פתח בית החתן. והחתן יוצא ומטרונ' דרך צווארו בראשו כאבל, והרב אחרי החתן, והקהל אחריו. וכך הולכין עם החתן לב"ה. והחתן יושב על מקום המיוחד לכל החתני', שהיא בראש הכנסת, ואז המנגן הפסוקי דזמרא מתחיל מי ידמה לך, וגומר נשמת. החזן מנגן שוכן עד, וחצי קדיש, ואח"כ אומר החזן יחדיו בשיר מעלות וכו', ואח"כ ברכו.

בשעה שמנגן החזן שוכן עד, אבי החתן והכלה, או קרוביהן, אם אין להם אב, ובוחרין להן ששה אנשים לשושביני', דהיינו עם החתן שבעה. ועוד בוחרין נער קטן לשושבין אחרון, והוא אינו מן המניין ז' הקרואי' לתורה, דהיינו החתן והשושביני' עם הנער קטן המה בין הכל שמנה. השושביני' אינן רשאים להיותן קרובים זה לזה, ולא קרובי' לא לחתן ולא לכלה. ואם אחד תוך הקהל החיוב לקרותו לתורה, כגון יארציי"ט ונדר של יולדות, וכה"ג לוקחין אותו חיוב לשושבין, ובלבד שלא יהיה צד קורבה עם חד מהשושביני', או עם החתן והכלה, שהוא פסול לו לעדות. ואם הוא פסול לחד מן כולם נדחה, ואינו נקרא לס"ת אף שהוא חיוב. והשושביני' האחרי' אין לוקחים שום צד קורבה, אפי' קורבה רחוקה שאינו פסול לו לעדות, אעפי"כ אין לוקחין אותו, רק רחוק גמור.

השושביני' אינן יושבין על מקומן בה"ה, במקום שרגילין לשב כל השנה, רק יושבין סביב החתן במקומות שבראש הכניסת, מימין ומשמאל מצדי החתן.

אומרים יוצר אייחד שם שוכן וכו' בק"ר. ח"מ בק"ר שבח נותנים לו. אופן שביבי שלהבות, והחיות, אמת ויציב של י"ט, זולת אמהות, וא"א קרובץ.

קורין לז' שושביני'. החתן לשלישי. לכל שושבין שלשה מי שברך. ואומר בתוך המישברך: פב"פ שושבין. מי שברח השני לנדר ליטרא שעוה. והשלישי, לחזן, בעבור שנדר לי. ולחתן ארבעה מישברך. השני, לנדר, והשלישי סיועה למפה. והרביעי לחזן, בעבור שנדר לי וכו'. וכל פעם שקורא לשושבין לס"ת, קורא: פב"פ שושבין, רק לחתן אינו קורא שושבין. וקודם שקוראין לחתן, החזן מתחיל ואומר מרשות אלדי קדם, ואומר בתוכו: פב"פ החתן, עד למלך רם על רמים. ואז הולך החתן על המגדל, והשושביני' כולם עמו, ועומדים שם עד סיום פרשת החתן והמי שבירך. וכשחוזר החתן מן המגדל על מקומו, גם השושביני' חוזרין לילך עמו, וחוזרין ויושבין סביבו. לשושבין הרביעי קורא החזן הסדרא ע"ג, ואח"כ קורא לנער: רפב"פ שושבין אחרון. ומתחיל תוך סדרא באיזו מקום שירצה החזן, וקורא לו ע"ג. ועושה לו שלשה מי שברך, כמו לכל שושבין. קדיש על ס"ת, אחר שקרא לשושבין אחרון, ואח"כ מי שברך. ואח"כ המפטיר עולה מעצמו, והחזן קורא לו כמו בכל שבת, ועושה לו מי שבירך כנהוג בכל שבת. ומפטירין בישעי' סי' ס"ב, שוש אשיש, עד כל ימי עולם. ותמצאנה בפ' נצבי'. ואין מזכירין נשמות. ואומרין אשרי, ואח"כ עומד החזן ומשים הס"ת, כך מעומדת, על השלחן שבמגדל, ואומר אתניי', ואח"כ יהללו.

אם בשבת הנשואין הוא שבת שיש בו זולת, אומרי' אמת ויציב של חול וזולת של אותו שבת, אח"כ מתחיל ג"כ תוך זולת של חתן כראות חתן וכו' ע"ג.

טרם שיוצאין מב"ה, לובשין להחתן טלית שלו תחת הסרבל דרך מלבוש, רק הארבע ציצית המה מבחוץ. שנים תולין לו מלפניו, ושנים תולין לו מאחוריו. העטרה של הטלית ג"כ מוציאין אותה, כדי שתהא מבחוץ, רק שהיא מאחריו, תלוי אחורי ראשו. ומוליכין אותו כך לביתו, והשושבינים מלוין אותו לביתו, והקרובי', ומי שירצה, הולכין ג"כ עמו. והכלה יושבת בראש השלחן בבא החתן מב"ה, והבתולת סביבה, מסביב לשלחן ואז החתן לוקח הטלית שמתחת סרבלו וזורקו להכלה, והבתולה היושבת בצד הכלה מקבלת הטלית בעת הזריקה, והחתן צריך לפדות מידה.

למנחה אומרים צו"ץ.

בשבת שאחרי הנשואין של בריילפט, קורין לחתן לשלישי, ועושין לו ב' מי שברך, כמנהג כל חתן בשענ"ק וויין ככל חתן, כדלעיל בסימן רל"ד.  

Selected Bibliography

Abraham Epstein, “Die Wormser Minhagbücher”, Gedenkbuch zur Erinnerung an David Kaufman, Breslau 1900, 288-317

Steven Ozment, When Fathers Ruled. Family Life in Reformation Europe, (Cambridge 1985).

Lyndal Roper, “Going to Church and Street. Weddings in Reformation Augsburg”, Past and Present 106, (1985), 62-101.

Eadem, The Holy Household: Women and Morals in Reformation Augsburg. (Oxford, 1989).

שלמה איידלברג, "ר' יפתח יוסף יוזפא הלוי מנצפך מוורמיישא. שמש, נאמן הקהל ורושם רשומות", PAAJR 51 (1984), 22-1.

אברהם מאיר הברמן, "מנהגי הקהילה בוורמייזא מתוך ספר המנהגים של ר' יוזפא שמש", סיני עט (תשל"ו), רמז-רסח.

יצחק זימר, "מנהגי נישואין בוורמייזא. מתוך ספר המנהגים של ר' יוזפא שמש", סיני פו, (תש"ם), יד-נד.

[1] Viertel מידת יין

[2] בגד אבלות

[3] Suppe mahl סעודת מרק

[4] gülden haube כיסוי ראש מוזהב לנשים.

[5] Karten, קלפים

[6] כיסוי ראש של אבלים

[7] Über den Faust טפח אחד מעבר לפנים ולא מכסה אותן לגמרי.

[8] לפי rock, שמלה, באשכנז, רעקלא כינוי לתכריכי אשה.

[9] נגני כינור שמרקידים את הקהל.

[10] Braut haus, בית הכלה, בית החתנות.

[11] מחנגת- רוקדת

[12] לא ברור שם הסעודה.

[13] Milchmahl סעודת חלב.

[14] Dicke schleier צעיף עבה

[15] servir משרת

[16] Kürsen מעיל פרוה שהנשים לובשות בשבת.

[17] Lieferung מסירה.

[18] Schenk wein מזיגת יין ונתינתו

[19] עם אימרה על המצח

[20] Fisch mahl סעודת דגים